החלטה בתיק רע"א 557/14

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.12.2013 (ע"א 1485-09-13, השופטים י' גריל, י' וילנר ו-ט' טאובר) וכן בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין זה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (על שני חלקיו - פסק הדין המקורי מיום 19.7.2013 ופסק הדין המשלים מיום 13.8.2013) (ת"א 19774-05, סגן הנשיא י' וגנר).

רקע והליכים קודמים

2.        בנה של המבקשת (להלן: הבן) והמשיבה התחתנו בקפריסין בשנת 1999, ומנישואיהם אלה נולדה להם בת. ביום 30.3.2000 חתמו המבקשת ובעלה, הוריו של הבן, על חוזה לרכישת דירה ברחוב הראשונים בקרית ביאליק (להלן: הדירה) בסכום שווה ערך ל-282,000 דולר, ורשמו אותה על שמם בטאבו. עם זאת, בפועל, הבן, המשיבה ובתם הם שהתגוררו בדירה החל מיום 30.6.2000.

3.        במרץ 2004 עזב הבן את הארץ לרוסיה לשם הקמת עסק, בגפו. בשנת 2005 פתחה המשיבה בהליכי גירושין. בהמשך, נעצר הבן ברוסיה והורשע בעבירות סמים, ולפיכך ביום 22.1.2007 הותרו נישואיהם של הבן והמשיבה ללא נוכחותו של הבן בדיון (תוך שימוש בייפוי כוח קונסולרי שמסר הבן).

4.        בעת שהתנהלו הליכי הגירושין, בשנת 2005, הודיעה המבקשת למשיבה כי עליה לפנות את הדירה. המשיבה התנגדה לכך וטענה שהדירה שייכת למעשה לה ולבן ונקנתה מכספיהם המשותפים בלבד, הגם שבעת הרכישה נרשמה הדירה על שם הוריו של הבן לרקעם של סכסוכים כספיים שלהם הוא היה צד.

5.        בהמשך לכך, המשיבה הגישה תביעה לבית משפט השלום בחיפה לסעד הצהרתי שיכיר בכך שהיא הבעלים של הדירה ולסעד כספי על סך של 648,200 שקל המהווים 50% מערך הדירה לטענתה. התביעה לוותה בבקשה למתן צו מניעה (בש"א 20275/05), שימנע מהמבקשת למכור את הדירה. בסופו של דבר, עוד קודם לדיון בבקשה למתן צו המניעה, נמכרה הדירה, ולאחר דין ודברים הוטל עיקול על כספי התמורה של הדירה בחשבונה של המבקשת עד לסך של 350,000 שקל, בהסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה. בהמשך לכך, עזבו המשיבה ובתה את הדירה.

6.        ביום 19.7.2013 קיבל בית משפט השלום את תביעתה של המשיבה. בית משפט השלום עמד על כך שקיימות למעשה שתי גרסאות עובדתיות סותרות לחלוטין בכל הנוגע לרכישת הדירה - גרסתה של המבקשת וגרסתה של המשיבה. גרסת המבקשת הייתה שהרכישה מומנה ממקורותיה (יחד עם בעלה). גרסת המשיבה הייתה שהרכישה מומנה על-ידי הבן ועל ידיה ביחד, ובהקשר זה אף טענה לכך שהשתתפה בפועל במימון הדירה באמצעות מכירתו של תכשיט יקר ערך שהיה בבעלות משפחתה ברוסיה. בית משפט השלום התרשם, לאחר בחינת מכלול הראיות, כי הדירה נרכשה על ידי הבן והמשיבה במשותף לאחר נישואיהם, ולכן היא מהווה רכוש משותף שלהם. בית משפט השלום קבע כי הוא מעדיף את גרסתה של המשיבה על פני גרסת המבקשת, על סמך מספר עדויות וראיות ובהן: עדותו של מוכר הדירה שזכר בבירור את המשיבה והבן כמי שפעלו מולו בקניית הדירה; תנועות כספים שהופקדו בחשבונם של המבקשת ובעלה המנוח בעת שביצעו תשלומים עבור הדירה ולא ניתנו להם הסברים מספקים על ידי המבקשת; וכן עדויותיהם הלא מהימנות בעיני בית המשפט של המבקשת ושל הבן ששב בסוף שנת 2008 לארץ, והעיד בבית המשפט מטעם אימו, המבקשת. בית משפט השלום קבע כי אומנם הוא דוחה את טענת המשיבה לפיה מימנה חלק מרכישת הדירה על ידי מכירת התכשיט כאמור לעיל, אך ציין כי קביעה זו אינה משנה את התוצאה שאליה הגיע.

7.        לפיכך, קבע בית משפט השלום כי יש לחלק את שווי הדירה בין המשיבה והבן, מחצה על מחצה (תוך הפנייה לבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, בעמ' 672-671 (2005) (להלן: בע"מ 5939/04)). ביום 13.8.2013 בפסק דין משלים, חייב בית משפט השלום את המבקשת לשלם למשיבה את מלוא סכום תביעתה (מחצית מכספי מכירת הדירה) בסך של 706,849 שקל וכן פסק לה הוצאות משפט בסך 59,000 שקל.

8.        המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום וליוותה ערעורה גם בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין. בערעורה העלתה המבקשת טענות רבות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר לטענתה נשענו על התייחסות בררנית לראיות. בתוך כך, העלתה המבקשת טענות כנגד מהימנות גרסתה של המשיבה שכללה, גם על פי בית משפט השלום, סתירות רבות. כמו כן, טענה המבקשת כי בית משפט השלום שגה בכך שהפנה לפסיקה המבוססת על חזקת השיתוף - הן משום שלא נדון בפניו בסכסוך בין בני זוג (הבן לא היה צד להליך), הן משום שהמשיבה והבן נישאו לאחר שנת 1974 (ולכן חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973), והן משום ששאלת החלתה של חזקת השיתוף על המקרה כלל לא הועמדה לבחינתו.

9.        ביום 13.11.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית משפט השלום (השופטת ת' שרון-נתנאל).

10.      בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי עורר האחרון בפני הצדדים את שאלת סמכותו של בית משפט השלום לדון בתביעה, ובהמשך לכך, הצהירו בפניו באי כוח הצדדים כי לא עוררו ואינם מעוררים כל שאלה בעניין סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בסוגיה שבמחלוקת.

11.      בסופו של דבר, ביום 24.12.2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשת, על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). עם זאת, הוא הוסיף כי למען הסר ספק יש להבין את פסיקתו של בית משפט השלום כמושתתת על כך שהדירה נרכשה על ידי המשיבה והבן, ולא על חזקת השיתוף.

בקשת רשות הערעור

12.      בקשת רשות הערעור שלפני מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען כי קיימת סתירה בין פסק דינו של בית משפט השלום, שהחיל את חזקת השיתוף על בני הזוג, ואף הפנה בהקשר זה לבע"מ 5939/04, לבין קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר אי-תחולתה של חזקת השיתוף. בהמשך לכך טוענת המבקשת כנגד השימוש שעשה בית המשפט קמא בסעיף 460(ב) לתקנות. המבקשת מעלה טענות גם כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום וכנגד העובדה שקיבל את גרסת המשיבה על אף השקרים שנמצאו בה.

13.      טענה נוספת שמעלה המבקשת מתמקדת בכך שבית משפט השלום לא היה מוסמך לדון בתובענה זו, שהסמכות לדון בה הייתה מסורה רק לבית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה טוענת המבקשת כי הסכמת הצדדים להתדיין בפני ערכאה שיפוטית אין בה כדי להקנות לאותה ערכאה סמכות עניינית כאשר המחוקק ייחד את הסמכות לבית משפט מיוחד.

דיון והכרעה

14.     לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, החלטתי כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

15.     כלל הוא כי בקשת רשות ערעור ב"גלגול" שלישי נבחנת לפי אמת המידה המחמירה הבוחנת האם המקרה מעורר שאלה עקרונית כללית או האם הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור (ר"ע 103/82חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בהתאם לאמת מידה זו, אין מקום להיענות לבקשה דנן.

16.     ככל שטענותיה של המבקשת מופנות כנגד קביעותיו של בית משפט השלום באשר לשאלה האם הזכויות בדירה שייכות לה (ולא למשיבה ולבן), הרי שאין מקום להתערב בקביעות אלה, שהיו מושתתות בראש ובראשונה על ממצאיו העובדתיים, ובכלל זה ממצאים המבוססים על קביעות מהימנות, כפי שקבע אף בית המשפט המחוזי. על-פי קביעות אלה המבקשת ובעלה לא שילמו עבור הדירה מכספם, ובכך ודאי שאין להתערב.